"של מי החדר הזה?" שואלת חברה של הילה
"של עידו," עונה הילה "אח שלי שמת"
"אבל הוא יכול עוד לחזור..." אומרת הילדה בביטחון מלא.
"איך?" אני שואלת
והיא מישירה אלי מבט ועונה "בתחיית המתים הוא ישוב,"
"בתחיית המתים"
פרפרים לעידו

הריאות של עידו כבר לא מתפקדות, הוא הולך עם בלון חמצן לבית הספר. "מישהו אחר כבר מזמן היה מונשם במצבו" חוזרים ואומרים הרופאים.
אך לא כך עידו, הוא לומד, אוהב אהוב ומתכנן עתיד.
ואנחנו עמו באמונתו החיובית כתמיד.
אך הגוף בוגד בו.
כבר לא מוליך אותו למקום אליו שאף להגיע.
כבר לא מאפשר לו לנהוג כמנהגו, לחיות את חייו.
החברים נפגשים למשחק כדורגל, יוצאים לטיול שנתי.
וליבו של עידו נחמץ בקרבו וליבי נחמץ עמו.
העתיד כבר לא צופן טובות, התקוות קמלו
אך אני לא רואה זאת, מסרבת להבין את המציאות כפי שהיא, מלאת תקוות לעתיד.
"כבר מאוחר מדי," אני מייבבת, צועקת לעברו של אלון, "כבר שום טיפול לא יועיל", אני קולטת ברגע קטן של בהירות.
כועסת על עצמי וממענת להאמין בדברי שנייה אחרי.
כמו גולם, העצור בפקעת קורים, נפשו של עידו עצורה, המחשבות והלב פורצות קדימה, אבל הפקעת סגורה, לא מאפשרת יותר לנוע, גם לא עם החלומות והתקוות.
שרוי במין מצב ביניים, כבר לא יכול לחזור לחיים, אך טרם בקע ופרח לדרכו. חזק עידו בנפשו ונלחם ככל יכולתו.
" אמא, אבא, אני מצטער," אומר עידו, "אני כבר לא חושב שאצליח לתת לכם את המתנה שכל כך רציתי  לתת ליום ההולדת, אני כבר לא חושב שבקרוב אצליח להיות ללא חמצן."
עלינו הוא חושב, מתנות בשבילנו, זה עידו, עידו שלי.
"עידו, אני יודעת כמה אתה רוצה, לא נורא, יש עוד שנה,"אני אומרת, ספק מאמינה.
פקעת הגולם כבר החלה להבשיל- היא ניזוקה ללא תקנה, עוד מעט והפרפר יצא לחופשי, כנראה שהימים ספורים, אך אני איתנה באמונתי ותקוותי שעידו עוד יחלים, ואם משהו יכול במצב הזה , הרי שזה בדיוק עידו שלי. אך הלב כבר מבין את שהמחשבות ממענות לראות.
יום העצמאות 2007  , יום חג , כל העם חוגג  בעוד עולמי עצר מלכת ואמי מאמיאלה בחוכמתה אומרת " מעתה כל יום עצמאות , נחגוג את יציאתו של עידו לעצמאות , עצמאות מגופו שבגד בו "

 

פרפר ! אני צועקת כולי נרגשת, "את רואה אותו ? את רואה  ? "
בין רגע משתררת דממה בחדר וכל העניים מופנות  לעברי,
"מה קרה ? אז מה אם יש פרפר ?" שואלים הנוכחים  היושבים עמי שבעה.
"כלום ," אני עונה, בבושת פנים, קולטת את כל המבטים המופנים כלפי  "זה סתם משהו אישי ." אבל הלב פועם בחוזקה .
"שתדעי, שאין בית אבלים שלא פוקד אותו במהלך השבעה פרפר . פרפר המובל על-ידי הנשמה לביתו לפרידת שלום." מסבירה לי אמא של חבר של עידו.
ואפילו שגם זבובים היו ובשפע , פרפר היה רק אחד , אחד יחיד ומיוחד .
ועידו עומד  לנגד עניי וגם הוא מרים גבה ושואל בקול לא קול  " מה אמא , את באמת מאמינה בזה ?" בכל אני מוכנה להאמין, עידו, ולו רק להיות אתך.
אני מחייכת ביני לביני, עידו אהוב שלי, לו רק יכולת לדעת ולראות כמה אתה נאהב! ואולי אתה יודע?
אני משחררת אותך עידו, אני חושבת, אני משחררת אותך להמשיך בדרכך חופשי כמו הפרפר ויפה כמהו, כמו שאתה היית.

האביב הגיע והביא עמו פריחה, וכך שנה אחר שנה, ליאת, עומרי והילה,ממשיכים לצמוח ולגדול ולפרוח בשיא תפארתם, ליאת שעושה חייל בחייל המודיעין ובהדרכה ועיניה כבר נשואות ללימודים באוניברסיטה עם השחרור המתקרב,
עומרי שמשרת כספורטאי מצטיין ומיצג את המדינה באימונים ובתחרויות בענף כדור המים ובמקביל לומד באוניברסיטה הפתוחה.
והילה שהתקבלה לתוכנית למצוינות במעלה אדומים, ובדרכה שנה הבאה לכיתה א, בבית הספר בו למדת ובו הקמנו את הספרייה לזכרך.
ואתה עידו?- אתה איתנו מלווה אותנו לעד בדרכנו, כמו פרפר המאבק את תפרחתנו מפרה ומלמד אותנו- חלק בלתי נפרד מחיינו.

"אבל הוא יכול עוד לחזור," הילדה אומרת...
"בתחיית המתים"
פרפרים לעידו, ילד אהוב שלי.